מיומנו של מפגין ותיק
שאולי עמיר
מחאת נס ציונה, 2021
ב-8 ביולי 2017, גונבה שמועה לאוזני על הפגנה המתרחשת זה מספר שבועות בנס ציונה בצומת הרחובות רבין – ויצמן. מזה זמן חיפשתי שסתום שחרור לחצים לתסכולי העמוק מממדי השחיתות, ותחושת האין אונים אל מול מהלכי נתניהו. בין מהלכים אלו נזכיר את השתלטותו על אמצעי התקשורת, פירוק זרועות האכיפה ושומרי הסף ברשות השופטת, והובלת המדינה לתהום.
יצאתי להפגין ללא היכרות מוקדמת עם אף אחד מהמפגינים שעמדו בצומת. הגעתי ללא שלט אך מלא רצון טוב, ואכן מצאתי במקום מבחר שלטים לנשיאה, אנשים טובים באמצע הדרך ותחילתה של תקופה מופלאה בחיי. בשבועות הראשונים, חילופי הדברים עם חברי למחאה היו ספורים וספוראדים. ברור היה כי כולנו מפגינים מאותה סיבה גם אם הפרשנויות היו שונות ומגוונות.
הפגנות השבת הצטרפו אחת לשניה וככל שהתקרבו הבחירות כך גם גאתה התקווה כי הפעם יתרחש השינוי המיוחל. ככל שגברה התקווה התרחבו השורות, ולעיתים היו למעלה ממאה אנשים בצומת. הגיעו מפגינים מרחובות, ראשל״צ, בית חנן ועוד.
באפריל 2019 נערכו הבחירות ועמן מפח הנפש הראשון מהתוצאות. המשכנו להפגין בתקווה כי בבחירות הבאות אכן יהיה טוב יותר. התגייסנו, יצאנו שוב לצומת והתחלנו לאכלס צמתים אחרים.
ספטמבר 2019 שוב בחירות, נפילה ותקוות שהתנפצו. בחירות מרץ 2020 היו בצל הניסיון הכושל להקים ממשלת אחדות, תחושות קשות של כישלון מחנה המרכז שמאל, והגברת התחושה כי חייבים להעלות את עוצמת ההפגנות. תנועת "הדגלים השחורים" הפציעה, "קריים מיניסטר" צברה תאוצה, "אין מצב" הפכה מתנועת הפגנת יחידים למובילת הפגנות בלפור, וכל התרומה שלנו התנקזה לפעילות ענפה בצומת הקניותר וגשר ראשונים. צומת הקניותר התקבע כמרכז הפגנות נס ציונה כששבועות רבים היו שלוש הפגנות בשבוע, לאחר מכן פעמיים בשבוע ולקראת הסוף, ולאחר כישלונו של הנאשם מקיסריה (אז עוד מבלפור), פעם בשבוע. ימי הפגנות בהם היו בצומת יותר מ-400 מוחים, קרבות מילים וכרזות מול ביביסטים מוסתים ושטופי שנאה והתרוממות רוח, גם אם במספרים פחותים בהפגנות האחרונות, עד הקמת ממשלת השינוי.
תם ולא נשלם! התיקון יקח זמן רב ובהשאלה משירו של חיים נחמן ביאליק, ״עוד הדרך רב עוד רבה המלחמה״ משפט זה, גם אם הוצא מהקשרו, מבטא נכוחה את אשר עומד לפנינו.
