שחר של לילה אחד בבלפור

בלילה לא הצלחתי כמעט לישון. תרמו לכך המזרן והתנאים שלא דמו לאלה להם הורגלתי בביתי. אבל תרומה משמעותית יותר היתה זו של שכני שנחר בעוצמה שמימי לא חוויתי. ייתכן שזו הייתה תרומתו העיקרית לרעש מתחת לחלון בית ראש הממשלה, שכן השכם בבוקר קיפלו הוא וזוגתו את המזרנים שלהם, ארזו את התרמילים, ועזבו בדממה את המקום.אני לא הצלחתי להירדם עוד, ולכן קמתי והלכתי לשירותים ולרחצה בשירותים הציבוריים שבגן העצמאות. יצאתי מתוך שורה של אנשים ישנים בשלווה, וחזרתי למהומת אלוהים! חבורה של כ-20 פקחי עיריה פשטה על המפגינים. הם סחבו את המזרנים מתחת למפגינים הישנים, החרימו כיסאות, לקחו את הגנרטור, והעמיסו מכל הבא ליד על כלי רכב שהביאו למקום. בחלק מהמקרים ניסו המפגינים המופתעים למנוע את החרמת הציוד. את שק השינה שלי, את הכרית וציוד נוסף החרימו ללא מאבק לפני שהספקתי להגיע. לא זכיתי לראותם עוד.

תוצאות הפוגרום ניכרו בכל הסביבה. כסאות שלא הוחרמו נשברו, שמיכות ומזרונים פוזרו, כרזות נקרעו והושלכו לרחוב. ניכר היה שפקחי העירייה פועלים תוך מאמץ לזרוע הרס וחורבן. רועי פלג, שהיה במקום אותו לילה, "תפס פיקוד" והיה בין אלה שנפצעו בצורה קלה במאמץ למנוע את החרמת הציוד. מ"ר נפצע אף הוא, וגם הטלפון שלו נרמס. למ"ר היה כבר ניסיון קודם, שכן הוא נפצע שבועות ספורים קודם לכן באירוע שהיה בהפגנתו של פרופ' יורם יובל בגן העצמאות. התנדבתי ללוות אותו להדסה עין כרם באמבולנס שהזמינו עבורו אנשי מד"א. כעבור שעות ספורות חזרנו אחרי שצולם, נחבש ושוחרר.

התמונה האחרונה שזכורה לי מאותו ביקור במחאת בלפור, היא זו של אמיר השכל. אמיר, שבאותו לילה לא היה בבלפור, הגיע בבוקר, ומיד לקח מטאטא והחל לנקות את המדרכה והכביש משרידי הפורענות.

האירועים באותו בוקר האירו עבורי באור חדש את מילותיה של המשוררת רחל שפירא: