בעין ימין
ניר גרנות
מחאת נס ציונה, 2021
שנה 1977 אני נער צעיר בעיר חולון, שם אני וחברים לכיתה תומכים במפלגת חרות ועובדים במטה הבחירות של המפלגה. בחירות אלו הביאו למהפך הגדול ששינה את התמונה הפוליטית במדינה.
בשנת 1984 הצבעתי לראשונה בחיי לכנסת למפלגת התחייה. מאז הצבעתי תמיד למפלגות הנמצאות בצד הימני של המפה. השיא היה ביום נצחונו של נתניהו בבחירות על שמעון פרס.
אבל ככל שנתניהו ביסס עם השנים את שלטונו, עבר עליו תהליך בו הוא שכח שהוא ראש הממשלה של כלל אזרחי המדינה, ואין מקום להסתה נגד אלו שלא בחרו בו. בשנים האחרונות כל מה שהעסיק את נתניהו היה ההישרדות האישית שלו, במחיר הרס החברה הישראלית. זאת באמצעות הסתה בלתי נתפסת נגד אזרחים נאמנים שתורמים לחברה בשירותם הצבאי בסדיר ומילואים, בעבודה בחינוך ובניית המדינה. הוא עשה זאת על ידי שיסוי והסתה תוך כדי שימוש ציני בחלקים החלשים יותר של החברה הישראלית.
ההסתה והנדסת התודעה אשר מטרתה הייתה לפגוע בכל מה שמאחד ומחזק את היותנו עם במדינה נורמלית. הסתה מול גורמי האכיפה, רשויות המשפט, התקשורת, האקדמיה, האומנות וכל מה שיכול לאיים על המשך שלטונו.
כשראיתי את ההתנהלות המסוכנת של נתניהו החלטתי לצאת ולהפגין. זה התחיל בהפגנות על הגשר, ולאחר מכן בעירי נס ציונה, עם גיחות לבלפור ולערים אחרות. אני זוכר שאנשים היו שואלים למה אתה מפגין. תשובתי הייתה: בעוד עשרים שנה ביבי כבר ימות, אני לא אהיה רלוונטי, לכן אני מפגין עבור עתיד ילדי.
ביום השבעת הממשלה החדשה הייתי בכיכר רבין. התחושות הזכירו לי את התמונות בארץ ביום ההצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל. הרגשה מדהימה של ניצחון ברגע האחרון לפני הפיכת הדמוקרטיה בישראל לשלטון דיקטטורי משיחי, והרס כל מה שנבנה כאן ביותר ממאה שנים של ציונות.
ולסיום אני רוצה להעביר את המסר שאם אני שנמצא בצד הימני של המפה הפוליטית יכול לשלב ידיים, בזמן שירותי הצבאי בלימודים בעבודה, עם אנשים שהוגדרו על ידי ביבי כ"שמאלנים בוגדים", למרות שאיני מסכים עם חלק מהשקפת עולמם, עדיין טובת המדינה גוברת על חילוקי הדעות האישיים.
מה שנותר לי זה לאחל לחברה בישראל להתגבר על הקשיים וחילוקי הדעות, ולעמוד מאוחדים למען מטרות טובות, כמו שאני עמדתי במשך חודשים והפגנתי כתף אל כתף עם אנשים שחושבים הפוך ממני פוליטית אך מאוחדים ברעיון שמירת המשך קיומה של מדינת ישראל דמוקרטית וחופשית.
