למה הצטרפתי להפגנות בנס ציונה ואיך סיימתי בהפגנות אלו
גיא מילמן
מחאת נס ציונה, 2021
שמי גיא מילמן ואני גר בראשון לציון. מאז שהייתי ילד הייתי מעורב פוליטית ותמכתי בעקרונות של שלום, צדק חברתי, שוויון, דמוקרטיה ומלחמה בשחיתות. הייתי בהפגנה בה נרצח רבין ומאז בכל עצרת (פרט לעצרת שהתקיימה שבוע אחרי הרצח כי הייתי מפורק נפשית). כאשר ביבי נבחר אחרי הרצח במקום פרס, אותו אהבתי והערצתי, חרב עולמי. הבנתי כמה תרם ביבי לרצח ושרתי בכיכר כל שנה – "לא נשכח ולא נסלח מי הסית ומי נרצח", שיר שיצא לי לשיר במגפון גם בשנה שעברה, בצעדה מדהימה של המחאה בת"א, מיד בתום העצרת לזכר רבין. כמו כן כל שנה שרתי בכיכר "אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום" בשיר השלום.
עקבתי באדיקות אחרי נתניהו והחקירות והבנתי כמה הוא מנהיג מסוכן, מסית, מפלג, שקרן כרוני ומושחת. הבנתי גם שמנדלבליט הוא איש אמונו, ושהוא ממסמס בכוונה את התיקים ופוגע בחקירה בצעדים משונים כמו ההחלטה שביבי לא אשם בצוללות עוד לפני שנפתחה חקירה. לכן כאשר התחילו ההפגנות בפ"ת מול ביתו תמכתי בהן מאוד. רציתי מאוד להצטרף למפגינים המופלאים בכיכר גורן, אך מאחר שאני אבא ל-4 ילדים לא הצלחתי. חשתי מתוסכל ותכננתי להצטרף להפגנות, ואז ביולי 2017, קראתי (לא זוכר היכן,) ידיעה קטנה שהיתה הפגנה נגד השחיתות בנס ציונה. מיד ידעתי שלהפגנה זאת אצטרף. הגעתי לצומת רבין ויצמן, ומאז הצטרפתי כמעט כל שבוע בשירה לרווית שהובילה את ההפגנה במגפון. בתקופה זאת ההפגנות התמקדו בחקירות נגד נתניהו והקריאות היו בעיקר נגד היועמ"ש ונגד נתניהו.
משבוע לשבוע ההפגנה גדלה, הגיעו אנשים שונים והתחלתי לדבר איתם ולהבין באילו אנשים מדהימים ואיכותיים מדובר. אנשים שגם בגללם רציתי כל כך להגיע ובעיקר עבור לרי, צבי, נאור, אילנה, שאול, רוית, שרה, אמיר ומירי. בנוסף, לרי והמארגנים התחילו להביא מרצים מאוד מעניינים, גם אם לא כל כך מוכרים באותה עת כמו אמיר השכל ואור לי ברלב. וכאשר לא הגיעו אורחים מבחוץ נאמנו אנו, המפגינים, והיה מרתק לשמוע את האנשים. אף לי היתה הזכות הגדולה לנאום מספר פעמים.
לאחר תקופה ארוכה של הפגנות בצומת החשוך בלילה עברנו להפגין בימי שישי בצהריים בקניותר. הפגנו שם לאורך ארבעת מערכות הבחירות וההפגנות הללו היוו את התשתית להפגנות המדהימות שהיו בקניותר בשנה האחרונה בה התעוררה המחאה בכל הארץ.
בקניותר התחילה ההפגנה להיות לא רק כנגד היועמ"ש וכדי להביא לחקירת נתניהו, אלא נגד השחיתות וכדי להגן ולשמור על הדמוקרטיה שהייתה בסכנה גדולה. לצערי לא יכולתי להגיע לכל ההפגנות בשישי בקניותר או להיות לכל אורכן, כי הייתי צריך להוציא את הילדים מבית הספר, אך תמיד שמחתי ורציתי להגיע ולהיות עם חברי הנחושים והעיקשים שלא פספסו כמעט אף הפגנה ובראשם צבי, עמוד 8 והשלט "אוהבים את ישראל, נפרדים מנתניהו", שאול ושלטיו המתחלפים תדיר, מירי, דורית, שרון, קרן והשלט הגדול של "מצילים את המדינה נלחמים בשחיתות". בהפגנות אלו יכולנו גם לשוחח עם העוברים והשבים ולנסות לשכנע. חלק הגיבו יפה ותמכו, ואילו אחרים קיללו וגידפו בצורה מזעזעת והיו שטופי שנאה.
השלב הבא שלי במחאה הֵתחיל עם "הדגלים השחורים". כאשר ראיתי שמתכוונים להפגין על הגשרים הצטרפתי בשבוע הראשון עם אבא שלי לקבוצה של מפגינים בגשר רמז (ראשל"צ). הבקשה הייתה לחמישה מפגינים בגשר, ומאחר שהיינו כעשרה בחרתי לעבור עם אבי, עם שרה ועוד מפגין לגשר ראשונים. התחלתי להגיע לגשר ראשונים כל שבוע ואז הצטרפו אלינו לשמחתי חברים רבים מההפגנות בנס ציונה. ההפגנות על הגשר היתה מיוחדות ומלהיבות. משבוע לשבוע הגיעו יותר אנשים ובשיא היינו מעל 180 איש על גשר צר מאוד… הכרתי שם עוד אנשים מופלאים וגם חכי"ם באו לבקר. הכי מרגש היה לגלות שיאיר לפיד כה התרגש מהביקור אצלנו שהוא כתב על כך שיר מרגש. לא תמיד הכל היה טוב בגשר – לצד התמיכה וצפירות העידוד מהנוסעים היו גם קללות ונאצות מזוויעות מצד ביביסטים שטופי שנאה. חלקם לא הסתפקו בקללות – פעם אחת זרקו עלי בקבוקים מלאים כשירדתי מהגשר, פעם אחרת עלו שלושה בריונים, קיללו, דחפו, קרעו שלטים ודגלים וזרקו לכביש. המשטרה הגיעה וחלקם ברחו אך לצערי לא עשו להם דבר.
כאשר הוחלט על סגר ושאסור להפגין מעבר לק"מ מהבית. הגשר היה רחוק 1.1 ק"מ ולכן עברתי להפגין בתותח בראשון. גם שם היינו בהתחלה מעטים אך מספר האנשים הלך וגדל. היה מאוד משמח שגם ראשון הצטרפה למחאה, והגעתי בשמחה להפגין מספר פעמים בשבוע. גם בתותח הכרתי אנשים נהדרים ובראשם חיים המדהים והבלתי נלאה מ-"Crime Minister".
כאשר הסתיים הסגר היו לי כבר ארבעה מקומות להפגין – גשר ראשונים, גשר רמז, התותח והקניותר. החלטתי לחלק את זמני ביניהם ובהתחלה בכל שבת הייתי במקום אחד או שניים. זאת בנוסף לפעולות מחאה מרגשות וייחודיות כמו ריצה עם לרי ושוחרי הדמוקרטיה וצעדות והפגנות בבלפור, הבימה, בנס ציונה ובראשון.
בשלב מסויים החלטתי מקוצר זמן להמשיך להגיע בשבתות בעיקר לקניותר בנס ציונה. בקניותר הרגשתי הכי בבית. האווירה הייתה מחשמלת והיה כל כך כיף ומספק לראות כל כך הרבה מפגינים בכל צד של הצומת, לראות את שפע הדגלים והשלטים שתמיד היו זמינים, לשמוע את השירים במערכת ההגברה, לשמוע את אתי ופרידה כורזות כנגד הביביסטים וכדי לשכנע עוברי אורח, ולהצטרף אליהן. לשמוע את ההרצאות המרתקות שארגנו הדס, צבי ומני הנהדרים, ובעיקר להיפגש עם כל החברים והאנשים המופלאים והנחושים שהגיעו בהמוניהם לצומת.
לסיכום, מתחילת המחאה חשבתי ואף שרתי פעמים רבות "כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן" (בעיקר שמחתי לשיר זאת עם אבי ובני בהפגנה בחנוכה..). אני חושב שכל אחד מאיתנו לבד לא יכול לשנות את המציאות הרעה, אך יחד יכולנו לה והבאנו לכך שהתיקים נגד נתניהו לא התמוססו, לכך שביבי לא הצליח לנצח באף אחת ממערכות הבחירות, להפלת ממשלת ביבי-גנץ הרעה ולהקמת ממשלת השינוי.
אנו לא אמרנו יום יבוא אלא הבאנו את היום!