מחשבות ביום השבעת הממשלה
נטע אפל
מחאת נס ציונה, 2021
הסופר אלי שמואלי:
"זאת היתה כנראה המהפכה הראשונה בהיסטוריה שהתחילה ונוצחה על ידי פנסיונרים. הם נשארו היחידים שזוכרים מה היתה התכנית פעם, של כל העסק הזה, וידעו כמה עמוקה הסטייה.
אחר כך בא דגל שחור ואחר כך ורוד. אבל במשך שלוש, ארבע שנים, הם הזיעו על המדרכות לבד, אני זוכר אותם עוצרים אותי בירושלים עם יד על הלב, "איפה זה בלפור?" עומדים מתנשפים באמצע הדרך בשמש, לא צמוד לגדרות כמו ירושלמים, אורחים בעיר הזאת, הגיעו מכל הארץ ולא הפסיקו לבוא. והעולם התחיל להתרגל אליהם, להפוך אותם למין רעש רקע. וקצת לגחך, על להט הנעורים הזה במשקפי הקריאה. העולם התרגל אליהם אבל הם לא התרגלו לעולם. לעיוות שלו.
מהמכונית ראיתי אותם בכל בוקר, יושבים ליד הביתן של השב"כ בפינת עזה ובלפור, אותם השלטים, אותם כובעי צעדת ירושלים וחברת החשמל, כל בוקר. והיינו ממשיכים לשמוע על צווים להרחיק אותם מבית של שר, ועל מעצרים, ניסינו לדמיין אדם שיכול היה להיות המורה שלנו לתנ"ך נאבק ביס"מ. אני מניח שוויתרנו עליהם לתקופה. אבל הם לא ויתרו עלינו. הם נלחמו עלינו. הם זכרו משהו שמעט אנשים חיו כדי לראות. לא ויתרו. וניצחו.
תודה, אתה עם משקפי הקריאה והשלט, תודה אתה עם הגלולות בכיס והמגפון ביד. תודה שלימדתם אותנו לא להתרגל לעולם לעיוות של העולם. לא לקבל את זה. אני לא יודע מה לומר לכם. אחרי כל מה שכבר עשיתם. תודה!"
מה שכתוב פה – גם עלי נכתב. עלי ועל עוד מאות ואלפים בצמתים ובגשרים לאורך כל הארץ, ביותר מ-700 נקודות שונות, במשך עשרות שבועות.
זה נכתב גם על השבוע ההוא שבו עמדתי לבד בגשם עם מטריה ומעיל ודגל ישראל על מקל של מטאטא ושלט קרטון תלוי על הצוואר ״אנחנו התקווה״. הקדמתי להגיע בשבת ההיא, ורבע שעה עברה עד שהצטרפו עוד חברים, הייתי שם עם הצפירות האוהדות ועם הקללות.
נכתב גם על היום בו עמדתי עם חברי בשיא הקיץ מזיעה, עם אותו דגל על אותו מקל של מטאטא, ואותם לילות בהם עם פנס-ראש בגינה עם היתושים ציירתי אותיות על שלטי הענק שתלו חברי למחרת על הגשר.
אני גאה שהייתי חלק.
זה משהו שארצה שהנכדים שלי ידעו עלי. שהייתי חלק ממשהו גדול ממני. שהתמדתי שבוע שבוע. שלא ויתרתי. שזה הצליח. שהיתה לנו השפעה. שיש ממשלת שינוי ואיחוד שהושבעה היום.
בנט, לפיד, ליברמן, מיכאלי, הורביץ, גנץ ועבאס – עכשיו תורכם.
שיהיה בהצלחה לכולנו!
