חפ"שית במחאת נס ציונה
יונה שפירא
מחאת נס ציונה, 2021
גם הפייסבוק זכר שהשבוע לפני שנה בדיוק (25 ביולי 2020) התחלתי את דרכי כחפ"שית (חיילת פשוטה) במחאת צומת הקניותר, עם הדגל המונף על מקל של מטאטא, שבהמשך הצטרפו אליו שלטים מאולתרים שנכתבו בטושים של הנכדות שלי.
על מה ולמה יוצאת למחאה אישה שהיא כבר סבתא לנכדים ומעולם לא לקחה חלק משמעותי בהפגנות כל שהן? (טוב, צעדת המיליון ב-2011, לא נחשב…)
פשוט לא יכולתי להבליג עוד. לא יכולתי לשאת את ההתנהלות הפוליטית, את הפגיעה המתמשכת באושיות השלטון והדמוקרטיה, את השחיתות הפושה בכל מקום, את הפייק ניוז, את פולחן המנהיג שהשתרש כאן ואת התקשורת שלא עשתה את תפקידה. הייתי מלאת חרדה באשר לעתיד מדינת ישראל.
עד כאן, אמר לי לבי!
יש לי ילדים ונכדים ואיזו מדינה אני משאירה להם? האם מורשתי תהיה שבימים הקשים שבהם עמדה המדינה על סף פשיטת רגל ערכית ודמוקרטית ישבתי והחרשתי?
חשבתי על הורי היקרים, מנוחתם עדן, שלמזלם אינם צריכים לחוות את כל זאת. הם, שהגיעו למדינת ישראל שזה עתה נולדה, פליטים, אודים מוצלים מאש, חסרי כל אבל מלאי חיות ותקווה גדולה. כאן בנס ציונה הכירו זו את זה, נישאו והקימו משפחה. לא ביקשו מאיש או ממוסד כל שהוא דבר. צריך, אז משרתים בגולני הרחק בצפון ומשאירים בבית אישה צעירה ותינוקת (1951, התקריות מול הסורים, קרב תל מוטילה). עובדים בכל עבודה, אין כסף אז לא קונים. לא מקטרים על קיפוח ומשקיעים את כל מאמציהם בחינוך שלנו לערכים ולהשכלה. ועד כמה אהבו את המדינה, כמה הוקירו לה תודה. כשהיינו נוסעים ברחבי הארץ הייתה אמי אומרת בהתרגשות ובגאווה: "תראו כמה יפה! זו הארץ שלנו!" זו המורשת הערכית שקיבלתי מהורי. האם כל זה ירד לטמיון? האם בשביל זה עבדו ונלחמו סבים, בנים ונכדים?
יצאתי למחות בקטן, רק כאן אצלנו בצומת אבל התמדתי. לעתים הצטרפו אלי חבר או שניים. מסביב, קרובים וחברים שדעתם כדעתי אך לא האמינו ביכולת המחאה לשנות, ודי לגלגו עלי העומדת בצומת עם הדגל והמקל של המטאטא.
הייתי עדה לאלימות הביביסטים והאמת, פחדתי, כי אני ממש לא גיבורה. אבל אפילו הבריונים הללו לא הצליחו לגרום לי להישאר בבית. שמעתי את המסרים המעוותים שלהם, את הגזענות, ההסתה והשנאה, ראיתי במו עיני את האלימות, הזדעזעתי עד עמקי נשמתי וידעתי שאין לי ברירה. זה המעט שאני יכולה לעשות.
הכרתי קבוצה של אנשים נפלאים ואכפתיים שמילאו את לבי תקווה והטעינו אותי בכוח. וכך מדי מוצאי שבת, וגם כשהתקיימו הפגנות בימי שלישי וחמישי, התייצבתי לדגל (כלומר עם המקל של המטאטא והדגל). בתום כל הפגנה ראיתי חובה לעצמי לתעד אותה בקצרה בדף הפייסבוק שלי שהפך לסוג של יומן מחאה אישי.
תודה תודה תודה לאנשי המחאה באשר הם!
אתם הבאתם את ראשית השינוי ועומדים על המשמר גם היום!
וכפי שהייתי מסיימת כל פוסט שלי: לא נוותר!