אני והמחאה
אלה מורי
מחאת נס ציונה, 2021
תרשו לי להתחיל מהעבר, העבר הרחוק. כשהייתי בת כ-10 שנים, לקראת קיץ 67', משפחתי ואני היינו צריכים לנסוע לפריז לשנה. מדינת ישראל הייתה מאוימת על ידי מדינות ערב, המוני אנשים עזבו את הארץ, הביטוי 'שהאחרון יכבה את האור' רווח מאוד. כמו שידוע – המלחמה הסתיימה תוך 6 ימים בניצחון כביר! שבועיים אחרי מלחמת ששת הימים טסנו לפריז. שהינו בה כשנה וחצי. ההערצה בצרפת אלינו ולצבא שלנו הייתה אדירה. מרוב הערצה היו כאלה ששמו את תמונתו של דיין בסלון ביתם.
בצרפת נחשפתי גם לאוכלוסיה הפלסטינית, במיוחד זכור לי ראיון טלוויזיוני של קבוצת בחורים צעירים שדיברו בפנים מטושטשות וסיפרו שהם מפחדים. הם היו כל כך אמינים, אנושיים ומאוד מפוחדים.
חזרתי ב-68' ולא הכרתי את המדינה: עזבתי מדינה קטנה וצנועה, חזרתי לשחצנות אין סופית בארצנו שגדלה לה פתאום: העולם כולו נגדנו, הפלשתינים בעצם חיכו לנו, אבירי-הקידמה; חזרנו לארץ המובטחת והיא כולה שלנו וכיכר השוק, כמובן, ריקה. הפער היה כל כך גדול. הביטחון של הישראלים שסביבי במה שהאמינו בו היה כל כך גדול, שאי אפשר היה להשחיל נרטיב קצת שונה לדבריהם. הפער הזה חולל בי שינויים גדולים: ההבנה שהאמת היא מושג אמורפי והספקנות במה שמוצג לי כתורה מסיני. התגובה לדעותיי השונות הייתה: "את כל כך נחמדה, את לא רוצה להיות סכין בגב, נכון?" הייתי בת 12 ולא הגבתי, גם לא זזתי מדעתי.
כאמור, כעניין שבשגרה אני עוקבת בתשומת לב גדולה אחרי מהלכים בחברה הישראלית. עקבתי בדאגה הולכת וגוברת אחרי הצטברות עדויות מטרידות בכהונתו השנייה של נתניהו כראש ממשלה. התחלתי לדבר בסביבתי על מה שהולך, לבקר את מהלכי ביבי. זכיתי לגינויים מקיר לקיר: כינו אותי הזויה, היסטרית ואובססיבית. בארוחה אחת של המשפחה המורחבת העז קרוב משפחה ימני לתקוע את עיניו בעיני וללחוש לחישה רמה לשכנתו לשולחן "צריך לשרוף את כל השמאלנים". אמנם הרהרתי באפשרות לצאת לרחוב אבל לא היה לי אומץ לצאת לבד, חיכיתי לאחרים. ואז התחילו עדויות על ההפגנות בכיכר גורן ואני נדבקתי לשידורים הישירים בפייסבוק כל מוצאי שבת, שעות, לאורך כל השידורים. סוף סוף יוצאים לרחוב.
להפגנות המחאה בצומת ויצמן – בן גוריון הצטרפתי מתחילתן. באתי לבד. כל כך שמחתי לגלות חברים לדעה ולתחושת המועקה ההולכת וגוברת מהנעשה ב'מדינה'. לעיתים היינו רבים – כמה מאות לעיתים היינו בודדים אבל תמיד הרגשתי שייכת, בתוך עמי. אני זוכרת את ההרצאות השונות, את מסע הלפידים לפארק המדע…
מסע השכנוע בסביבתי הקרובה היה קשה ומייגע. חלקם לא הסכימו איתי וקראו לי אובססיבית והזויה, אבל לרוב הסכימו איתי ומצאו תירוצים מתירוצים שונים למה אינם באים להפגין. הייתי משאירה את המשפחה ויוצאת לבד לצומת בן גוריון. ואחר כך לצומת הבנים. ב-2020, כשהמחאה התרחבה לקהלים רבים נוספים, התחילו בתי ומשפחתה על שלושת ילדיה הקטנטנים להפגין בעירם, ולבסוף הצטרף למחאה הסרבן הגדול – בעלי. בשיא המחאה הדרישה ללכת לצומת להפגין הייתה של הנכדים: בן ה-5 ובת השנתיים וחצי. שם הם זימרו יחד איתי 'שוחד, מרמה, הפרת אמונים'. הקטנה אף הגדילה לעשות וזימרה את הזמריר בכל מקום, בית גן ורחוב. הייתי מאוד גאה.
מילה לסיום: לאורך הדרך כשמספרינו הצטמצם והלך בהפגנות בצומת בן-גוריון, היה ייאוש אצל חלק מהאנשים ממספר המפגינים המצומצם. תרשו לי להתנגד: המחאה שלנו, החטיארים, היא זו שהלכה לפני המחנה ואיפשרה למחנה המחאה הגדול להיווצר. אנחנו בתהליך ואפילו לא בסופו וכמו שנאמר: ייאוש הוא לא תוכנית עבודה. תודה לכולכם שהייתם שם איתי.