מחאת נס ציונה, 2021
משפט אחד ליווה אותי במשך חודשים ארוכים. המשפט נאמר על ידי דני בטיטו מ"שומרי המצודה". תסלחו לי אם אני לא מצטטת אותו במדויק. רוח הדברים היא החשובה: "המחאה הביאה אלי את האנשים איתם ארצה לחיות". ואכן כך בדיוק קרה.
הצטרפתי למחאה ב-27 ביוני 2020, בגשר ראשונים.שם פגשתי א.נשים שתוך כמה שבועות יהפכו ל"חברי לנשק", א.נשים שאני סומכת ומתייעצת איתן.ם (שרה תושיה, שאולי עמיר, גיא מילמן). נכנסתי לכמה קבוצות וואטסאפ מקומיות ואזוריות. אחרי שבת נוספת על הגשר, נעניתי לקריאה של מאיה קליימן ראשת האשכול האזורי של "הדגלים השחורים", לפתוח נקודת הפגנה נוספת. איזו טעות עשיתי! התנדבות חד-פעמית הפכה לשנה סוערת של הובלת הפגנות. בתמורה להתנדבות הזו, זכיתי בעשרות רבות של חברות וחברים חדשות.ים. א.נשים שלא הכרתי, ולא היה סיכוי שאכיר בלי המחאה.
ב-25 ביולי 2020 פתחנו בפעם הראשונה הפגנת "דגלים שחורים" בצומת הקניותר (שאין צורך להגיד שהיא בנס ציונה, כי כולם כבר יודעים…). חששתי שלא יגיעו אנשים, ולכן גררתי מספר חברים "מהבית" רובם מראשון לציון.
להפתעתי הגיעו לא מעט נס ציונים, עם שלטים מקוריים, עם ילדים ועם מוטיבציה גבוהה.
התחלתי להסתובב בין האנשים, להציג את עצמי, ולהוסיף אותם לקבוצות הוואטסאפ כדי שאוכל להיות עמם בקשר. התחושה שלי הייתה שכולם מכירים את כולם, ורק אני לא מכירה אף אחד… תחושה שהתגלתה כלא נכונה בעליל. חלק הכירו מהעיר, חלק ממחאות קודמות, אבל הרוב היו א.נשים שהתקבצו סביב הרעיון והמטרה, והפכו מזרים לחברים.
משבוע לשבוע הרשימות גדלו, ואני ניסיתי לזכור את הפרצופים מכוסי המסכות, ולשמוח עם כל מי שמגיע. די מהר הכרתי את מי שבאו באופן קבוע, את מי שבאו לחלק מהזמן, כי הצטרפו להסעות לבלפור. מי שהשאירו את העצלות, את הזחיחות ו/ או החששות על הספה בסלון, ויצאו להניף דגלים ושלטים ולצעוק סיסמאות מול רחוב כמעט ריק. חיוכי העיניים שהציצו מעל המסכה היו מחזקים ומאחדים. פתאום התקיימו שיחות בין המפגינות.ים, משפטי היכרות. פתאום זוכרים פרטים שסופרו במפגשים קודמים.
בספטמבר, הוטל סגר ה-1000 מטר, חיפשתי ומצאתי מתנדבים נהדרים שיובילו מוקדי הפגנות בשכונות השונות. במהלך שעות ההפגנות, פעמיים או שלוש בשבוע, הייתי עוברת בין שבעת המוקדים השונים ומכירה עוד ועוד אנשים. לא ידעתי אז שחלקם יהפכו ממש מהר לחברים.
באוקטובר צבי פלטיאל יזם מפגש בין וותיקי ההפגנות בנס ציונה שהכירו כבר מ-2017 לבין א.נשים ממפגיני 2020. וכך נוצרה קבוצת המארגנים. קבוצה שגם אם היו בה חילוקי דעות, הפכה למשפחה שנייה.
התארגנויות נוספות, בהסעות לבלפור, בנסיעות למקומות שונים בארץ להשתתפות בצעדות, בהרמת צוללות, בהפגנות מול בתי השרים, כולם גרמו לכולנו לדבר. לדבר עם הא.נשים שבאמת הבינו אותנו. אלו שלא חשבו שאנחנו הזויים, או חולמים, או שאין לנו סיכוי. השארנו מאחור, לימים אחרים את אנשי "כן, אבל…" היינו אנשי ונשי "כן, עכשיו".
בהפגנות ובמקומות האלו פגשנו את עצמנו. כולנו היינו באותו מקום, עם אותן שאיפות, ואותו חומר בעירה.
היו שאהבו לעמוד בצפיפות קרוב קרוב לצומת והיו שבחרו להתרחק, מטעמי בריאות בדרך כלל. עם כולם אהבתי לדבר, לשמוע מה חדש, רעיונות טובים, הצעות וביקורת. קבוצות הוואטסאפ סערו בימים ובלילות. הרגשנו מאוחדים, צודקים, חברים.
גיבוש נוסף התרחש כאשר התחלנו להיות מותקפים על ידי אוהדי נתניהו. המילים והמשפטים מלאי השנאה שנאמרו בהגברה קטלנית, "יבוא" אנשי 'לה פמיליה' מיישובים אחרים, הגעה של אורחים מפוקפקים, כל אלה יצרו אצלנו חומת מגן, גיבוש והעמקת ההיכרות. עודדנו את אלו מאיתנו שחששו, צופפנו ואיחדנו שורות.
משבוע לשבוע הרגשתי שאני נשענת יותר על החברים החדשים. שיחות רציניות ובדיחות התעופפו בוואטסאפ בכל שעות היום והלילה.
אני לא יודעת מי ילווה אותי בשארית חיי, אך אני יודעת שאם נצטרך, נצא כולנו שוב. יש עם מי לדבר, יש כל כך הרבה אנשים שדוגלים באותם ערכים ומוכנים להילחם עליהם. לפחות לתקוע בזמבורה כדי שיקשיבו לנו.
© 2022 All Rights Reserved