על חשיפה, נראות וכרזה מסתובבת

במקום להאיר את המפגינים, ואותי בתוכם, הצמדתי פנס למצחי. כך נאלצו הנהגים לשים לב לכך שיש מפגינים לצד הכביש, ואולי גם לשים לב לכרזות. ל"הגברת החוויה" השתמשנו בפנס מהבהב, ובהמשך גם בתאורת הטלפונים הניידים. מאמץ אחר לשיפור הנראות היה "כיבוש" אי התנועה שבמרכז הצומת. לא זו בלבד שאזור זה היה מואר יותר, אלא הוא גם הואר בנוסף ע"י פנסי המכוניות שהתקרבו לצומת. החיסרון: עמידה מרוחקת משאר המפגינים, כך שאי אפשר לשוחח עמם במהלך ההפגנה. למזלי הצטרפו אלי מדי מוצ"ש שולה דניאל (מראשל"צ) וטובה ארביב (נ"צ) להפגנה עם שיחה ערה ותוססת.

ניסינו גם עטיית אפודים צהובים זוהרים, כמו אלה שמחזיק כל נהג במכוניתו. למעשה אני ממשיך בכך גם בהפגנות הנוכחיות (בדרישה לחקירת פרשת הצוללות). לא הצלחנו לגרוף רבים אחרים לכך, ולכן לא מותגו ההפגנות באמצעות האפודים. ההצלחה היחידה היתה תגובתו של אחי שלעג בטענה שאנחנו מחקים את "מחאת האפודים הצהובים" בצרפת. לא עזר שהוכחתי לו שאנחנו הקדמנו אותם, וגם לא שהמחאה שלהם גוועה ללא הצלחה כלשהי….

דרך נוספת היתה הפניית הכרזות בהן אחזנו כלפי הבאים לצומת בהתאם למחזוריות הרמזור. קל לעשות זאת בכרזות הנישאות בידי מפגין יחיד, אך כרזה גדולה הנישאת בשניים מחייבת תיאום ביניהם. תיאום כזה נוצר עם שרה תושיה באותן הפגנות בהן החזקנו את הכרזה הגדולה שהייתה אז: "אוהבים את ישראל נפרדים מנתניהו". עם כרזה זו המשכנו עד הקמתה של ממשלת השינוי.

בהפגנות היחידים בצומת בית עובד ובהפגנות בצומת הקניותר שיכללנו את השיטה עוד יותר כשקשרנו את צדה האחד של הכרזה לעמוד רמזור ואחזנו בצדה האחר. כך יכולנו לכוון אותה כלפי הנהגים הנכנסים לצומת מכל כיוון. מה פלא שאני מסוגל לשחזר את מחזורי הרמזורים בצומת הקניותר ובצומת בית עובד, גם כשמעירים אותי באמצע הלילה משינה עמוקה..