שיירות מחאת נס ציונה
אתי דואניס
מחאת נס ציונה, 2021
הכינוי "שיירות" לפעילות המחאה במכוניות פרטיות בחוצות העיר נס ציונה בקריאות "הון שלטון עולם תחתון", לא היה ניסיון להשוות אותה למבצע ההרואי של השיירות שהובילו ציוד לירושלים הנצורה במלחמת העצמאות. אבל נראה לי שמשהו בכינוי הזה היה בו כדי ליצור מנוע ומוטיבציה לתושבי העיר לעזוב את עיסוקיהם ולצאת בשיירת רכבים מדי מוצ"ש להגן על הדמוקרטיה – לב ליבה של מדינת ישראל.
הצורך בשיירות האלה עלה כשהיה ברור שהמחאה צריכה להרחיב את רדיוס השפעתה ולא די בצמתים מול המכוניות החולפות, במיוחד כשסגרי הקורונה צמצמו את מספר המכוניות, ורוב אזרחי ישראל נשארו בבתיהם. בזום מארגני המחאה התלבטנו בשאלה האם לארגן את רשימת המשתתפים מבעוד מועד, או לפרסם זמן ומקום וליחל שהמשתתפים אכן יגיעו. בסוף נבחרה האופציה של ההימור, כי סמכנו על רוחם של תושבי נס ציונה שיגיעו בהמוניהם. השיטה הוכיחה את עצמה. במוצ"ש הראשון, ציפינו לכעשרה כלי רכב, אך להפתעתנו הגיעו מעל 40, הרבה מעבר למצופה. השיטה הזאת ליוותה את כל השיירות בהמשך, וניתן לציין שגם בימים גשומים, כשאנחנו מדלגים בין שלוליות ובוץ, מספר כלי הרכב לא ירד מעשרים.
במפגש ברחבת חניית הקניותר התכנסנו, כחצי שעה לפני היציאה, תושבי נס ציונה, שברובם אינם מכירים אלה את אלה, לקשט את המכוניות בשלטים, דגלים, סטיקרים וסטיקלייטים. באווירה של אחוות יצירה, אנשים עזרו אחד לשני, שוחחו, החליפו רשמים, ובדיוק בשעה היעודה יצאנו לדרך. מסלולי השיירה היו צריכים לשמור על מספר כללים: מקסימום חשיפה לתושבי נס ציונה, מינימום רמזורים כדי לא לקטוע את השיירה, עמידה בזמנים כדי להגיע בזמן לנואם בצומת, וכמובן גיוון המסלולים – כל שבוע מסלול אחר. כדי שלא נופתע, בכל שבוע קיימנו נסיעת מבחן על המסלול כדי להתחקות על הקשיים שעלולים לצוץ במהלך השיירה. חשבנו היכן כדאי לקיים עצירה ארוכה לחיבור חלקי השיירה, היכן להאט והיכן כדאי להאיץ את הנסיעה כדי לא לבזבז זמן.
יצאנו לדרך למסלול המתוכנן עם רכבים צבעוניים בנסיעה איטית ואורות מהבהבים כשכל הנהגים מצוידים בשרטוט המסלול מראש למקרה של קיטוע. כולנו מצוידים באמצעי הרעשה, רמקול על אחד מכלי הרכב, מגאפונים, זמבורות וצופרי המכוניות. מוסיקת שירי המחאה הושמעה בראש השיירה ובסופה. כרזנו כל הדרך שלא ניתן לאדם מושחת עם שלושה כתבי אישום להוביל את המדינה כדיקטטור, כשכל מניעי התנהלותו הם לחמוק מאימת הדין, ובהחלט לא טובת אזרחי המדינה.
תגובות התושבים נעו בין שאלות על מה המחאה הזאת, לבין אלה שהריעו והניפו דגלים להזדהות. היו כמובן גם כאלה שהביעו מחאה נגדית באמצעות צעקות מהמרפסות, קללות ותנועות ידיים. לעיתים ליוו אותנו נערים עם אופניים שהפריעו והקשו על הנהגים, ואפילו פעם זרקו מהבתים ביצים על מכוניות השיירה. מיותר לציין שתגובות אלו לא רק שלא ריפו את ידי משתתפי השיירה אלא להיפך, גרמו לנו להבין שהפעילות שלנו אכן חשובה כדי לתקן את החברה עליה הופקדנו על ידי צו עתיד ילדינו, נכדינו והדורות הבאים.
זכורים לי מספר אירועים חריגים ואספר על אחד מהם, אירוע שקרה ברחוב תל אביב. בעודנו מובילים את השיירה נעצרנו על ידי מספר נערים דתיים ששאלו האם אנחנו לטובת ביבי או לרעתו. משהבינו את מטרת השיירה נעמד אחד מהם באמצע הכביש, סירב להתפנות, ועצר את השיירה למשך דקות ארוכות. דבר לא עזר: לא אמירתנו שקיבלנו את אישור המשטרה לשיירה הזו, וגם לא האיום שנקרא לניידת משטרה לפנותו מהכביש. לבסוף ויתר לשמע צפירות כלי הרכב המעוכבים. אני מאמינה שלשיירות האלה היה אפקט משפיע מאוד בקרב תושבי העיר למרות כל תגובותיהם.
אני מנסה לחשוב בדיעבד מה הניע את היוצאים לשיירות, ומה הניע אותי ואת משפחתי להתמיד במשך למעלה מארבע שנים להפגין בצמתים כל מוצ"ש, ולהפגין בפתח תקווה ובעיקר בכיכר הבימה בת"א? אני מבינה שיש כאן תחושה של אחריות לאומית קולקטיבית של עם שמרגיש שהישגיה הנפלאים של המדינה היחידה שלנו עומדים בסכנה. פעם בנו רצון עז להוריש לילדינו ולנכדינו מדינה מתוקנת, ללא שחיתות שלטונית. חששנו מהסימנים המדאיגים שברקע, לפיהם חלק מהעם לא רק שמוותר על הדמוקרטיה, אלא מגלה סימנים של אהדה למנהיג מלוכני שעושה במדינה ובאזרחים כבשלו. אני רוצה להאמין כי הצטרפותם של הצעירים לשיירות בפרט ולמחאה בכלל, נוטעת אופטימיות שהם הנבטים היפים של הזרעים שנזרעו על ידי דור המבוגרים, והם שיחזיקו את הלפיד גם בעתיד.
עוד אוסיף כי החלפת השלטון לכשעצמה, אין בה כדי לאפשר למוחים לנוח על זרי הדפנה. עלינו לנהוג באחריות של עמידה מהצד ולאחל הצלחה לממשלה מחד, אך יחד עם זאת לדאוג להעביר מסרים חד-משמעיים לפיהם לאזרחי המדינה הזאת יש כוח שנמצא בהיכון, כוח שמוכן לעשות הכל כדי לשמור עליה.
